פתיח להקשבה 

התחלת השיעור

מורה לערבית (שנה שנייה בהוראה) התבקשה ללמד כיתה ח', שהייתה ידועה בהרגלי המשמעת הגרועים של תלמידיה. המורה הצעירה וחסרת הניסיון התקשתה מאוד לנהל שיעור ולהשתלט על התלמידים. רבים ביקשו במהלך השיעור לצאת החוצה, פטפטו ביניהם, לא הקשיבו לה ולא צייתו להוראותיה. היא מצדה נאלצה להרים את קולה כדי להתגבר על הרעש, לנזוף בתלמידים ולהטיף להם מוסר. זה היה מצב בלתי נסבל לשני הצדדים.

יועץ בית-הספר ערך תצפית, שבמהלכה התרשם שהדימוי הגרוע שיצא לכיתה אינו מבוסס. בשיחות קצרות עם מספר תלמידים ניכר היה שחשוב להם לשמור על קשר חם עם המורים. הם ציינו שחשוב ללמוד ערבית, כי "המקצוע הזה יאפשר לנו לבקר במדינות ערב ולדבר עם האנשים ברחוב."

בתום התצפית בשיעור נזהר היועץ שלא למתוח ביקורת ונתן לה 'טיפ' אחד: "ערבית היא שפה", הוא הסביר, "אבל הוראת שפה מייצגת גם תרבות שלמה של האנשים שדוברים אותה. מה דעתך לפתוח את השיעור הבא בסיפור, במשל או באגדה מארצות המזרח, סיפור שאותו את אוהבת במיוחד, שיוכל לרתק את התלמידים ולשבות את דמיונם?", המורה הרהרה רגע וציינה בהתלהבות שאכן ישנה אגדה מצרית שאהובה עליה במיוחד.

כעבור יומיים סיפרה המורה בהתרגשות ליועץ כיצד ישבו התלמידים מרותקים וביקשו שתספר עוד ועוד אגדות. למותר לציין שהשיעור עבר ללא כל הפרעה. הפתיחה המוצלחת שינתה ללא הכר את מערכת היחסים שלה עם הכיתה ואת תחושת האפקטיביות שלה כמורה.

לאופן פתיחת השיעור וגם לסיומו יש השפעה של ממש על מידת שיתוף-הפעולה ועל נכונותם של התלמידים להתנהג כהלכה. כבר בימי קדם ידעו מטיפים ומנהיגים שכדי למשוך את תשומת-לבו של קהל המאזינים בכיכר העיר, הם חייבים לרתק את הדמיון, להפחיד או לשעשע. רק כך הסכימו עוברי-אורח להתעכב ולהקשיב. אותם נואמים ידעו לשאת בדבריהם את המאזינים אל מחוזות רחוקים. דבריהם נאמרו בדרמטיות, מלווים בביטויים ציוריים ועזים. השאלות הרטוריות עוררו למחשבה.

גם סופרים מרבים להתלבט מה יהיו משפטי הפתיחה של ספרם החדש. הם יודעים שהתחלה מפתיעה או מסקרנת מושכת את הקוראים אל נבכי הספר. עיקרון זה מנחה גם עיתונאים, תסריטאים ובימאי טלוויזיה, שמקפידים להציג את החלק המסקרן ביותר כבר בתחילת המשדר.

כלל זה יכול לשרת היטב גם מורים. לרוע המזל, ישנם רבים שבמקום להתחיל במשהו נעים וטוב מעדיפים לפתוח את השיעור דווקא בעניינים טפלים או מעצבנים ("כמה פעמים אמרתי לכם לשבת.", "אני לא מתחיל את השיעור, עד שלא תאספו את כל הניירות מהרצפה"). פתיחה כזו מקוממת את התלמידים ומקטינה את הנכונות לשתף פעולה, להקשיב ולהשתתף. לעתים הדברים נאמרים בקצב איטי ומונוטוני, שמקשה על התלמידים להבין לאן נושבת הרוח ומה המורה מבקש בעצם ללמד.

מורים רבים מקדישים דקות יקרות ל"סידורים" - טיפול בנושאים טכניים, בדיקת נוכחות וכיו"ב. לעתים המורה בוחר לטפל בעניינו של תלמיד יחיד, כאשר האחרים יושבים בשקט (או מפטפטים עם חבריהם) ומחכים שהשיעור יתחיל. פתיחה מעין זו מעבירה מסר סמוי שהמורה אינו נלהב, שאולי תוכני השיעור, בעצם, אינם כה חשובים בעיניו, שהוא מעדיף להתמקד בדברים "החשובים" - הערות משמעת ופיקוח על הסדר והניקיון.

פתיחה מוצלחת של שיעור (או נאום) ממלאת שלושה תפקידים: היא ממקדת את תשומת-הלב של קהל המאזינים במרצה; מסייעת לו להגדיר את הנושא שעליו הוא מתכוון לדבר ומעוררת עניין בו ובדבריו.


השעה הראשונה
יש דרכים רבות לפתוח שיעור, ובכל פתיחה מתחדש הקשר בין המורה לתלמידיו. השעה הראשונה חשובה במיוחד. מחנכת כיתה ה' מספרת:

"התארגנות לתחילת יום לימודים לוקחת זמן, וכדי שההכנות לא ייעשו בתחילת השיעור אני מעדיפה להגיע לביה"ס 20-15 דקות לפני הצלצול הראשון, לפסוח על חדר המורים שממוקם בכניסה לביה"ס וללכת ישר לכיתה. כשמתחילים להגיע התלמידים אני פוגשת אותם, מברכת ב"בוקר טוב" ומקשיבה להם. בביה"ס הזה אני מלמדת שנתיים, ומזמן התרגלתי להערות מלגלגות של מורות בצוות על החריצות המופרזת שלי. למרות זאת אני לא מוותרת על העיקרון הזה." לדעת המחנכת, הלחץ החברתי הוא ביטוי למוסר עבודה נמוך ולסטנדרטים מקצועיים ירודים.


הרגעים הראשונים
דמיינו לרגע אולם קונצרטים. הקהל התיישב במקומו והתזמורת ערוכה. המנצח נכנס בצעדים מהירים ועולה על הפודיום, בימה קטנה ומוגבהת הנמצאת במרכז הבמה. הוא מקיש במקלו כדי להסות את הכנרים שמכוונים את הכלים, סוקר בקפידה את כל הנגנים, מרפרף על הפרטיטורה, מניף את השרביט, והקונצרט יוצא לדרך. במיטבה, פתיחת השיעור כוללת את כל המרכיבים הטקסיים האלה. הקפדה עליהם

(McManus, 1995) תצמצם את כמות האיחורים, תמנע בזבוז זמן מיותר, תצמצם כעסים ותאפשר להתחיל באופן חלק.

המורה הגיע - נשמע הצלצול. הסתיימה ההפסקה. קוטעים שיחת חולין, לוקחים את התיק והולכים לכיתה. מקצת הילדים בפנים, רובם בחוץ. אוספים את האפרוחים ונכנסים. קל יותר למורה לבסס את שליטתו ולמנוע בלגן, כאשר הוא נמצא בכיתה, משגיח על כניסת התלמידים ומקבל אותם. ישנם בתי ספר בהם מקובל שהמורה נכנס לאחר שהתלמידים כבר ישובים בכיסאותיהם. כאשר הוא נכנס (וגם כשאורח בא לבקר) הם נעמדים, הוא מברך והם עונים ומתיישבים. זהו הרגל טקסי נאה, שמבדיל בין "קודש" השיעור לחולין ההפסקה.

נוכחות וקשר עין - לעתים, בהמולת ההתחלה, במיוחד בחטיבות העליונות בהן התלמידים גדולים וגבוהים, כניסת המורים כמעט אינה מורגשת. יש גם מורים המגיעים לכיתה טרודים, שקועים בהכנות לשיעור (חלוקת דפים, הכנת שקפים, הכנסת קלטת למכשיר הווידאו). הם מקדישים רגעים ארוכים לדפדוף בחומר שהכינו ומתעלמים מהתלמידים. עבורם תוכן השיעור הנו הסיבה העיקרית לבואם לכיתה. זוהי, כמובן, טעות. תורת הנאום מציינת שדווקא הקהל שאליו מדברים הוא החשוב ביותר, פחות מכך המרצה ועוד פחות מכך תוכן דבריו. איזה טעם יש בשיעור נפלא שהכנתם אם קהל התלמידים מתעניין במשהו אחר או, חלילה, מנמנם.

מחקרים הראו (Wragg, 1984) שמורים מנוסים נוטים יותר להשגיח על כניסת התלמידים, עומדים בנקודה מרכזית בחדר, נעזרים באות מוסכם להשיג שקט (הרמת יד, "אני סופרת עד שלוש"), מחכים לדממה, לפני שהם מתחילים לדבר, מחלקים הוראות בסמכותיות ויוצרים קשר עין עם התלמידים. בנוסף לשימוש בקולם, הם מעבירים את דרישותיהם גם באמצעות תנוחת גוף, הבעות פנים, הבעת נינוחות וביטחון עצמי. שפת הגוף של המורה, במיוחד סימנים ומחוות שעשה, שידרו באופן אמיתי באיזה מצב הוא שרוי ומהן תחושותיו. כאשר הכיתה מתחילה להפריע, גובר הפיתוי לטפל בכך בחריפות, לעתים אפילו בעזרת הרמת הקול (סממן של לחץ וחולשה) במקום להפגין נינוחות, ביטחון עצמי ומבט ישיר בעיני התלמידים.

מתחילים

התחלה מיידית של השיעור היא צו השעה. זהו אות לרצינות כוונותיו ונחישותו של המורה למלא את תפקידו, לכבוד שהוא רוחש לתלמידים ולזמן הקצר והיקר העומד לרשותם. עליו לחוש להיכן נושבת הרוח וכיצד לעורר עניין והקשבה. אם הכיתה נסערת, כדאי להצטרף באופן נמרץ ולהנמיך בהדרגה את טון הדיבור והקצב. מצד שני, כיתה מנומנמת ניתן "להעיר" בהדרגה בעזרת פעילות ופנייה אישית. ניתן להתחיל את השיעור בהפעלה, פתרון תרגילים בלשון או חשבון או קריאה בספר. מחנכת בביה"ס יסודי אזורי מסבירה:

"התברר לנו שהתלמידים שלנו כמעט אינם קוראים ספרים. החלטנו בישיבת צוות להקדיש את רבע השעה הראשונה לקריאה. הילדים מגיעים בהסעה. כשהם נכנסים לכיתה, אני מברכת אותם ב"בוקר טוב", הם מניחים את הילקוטים, מוציאים ספר וקוראים. לכל אחד יש מחברת קריאה, ובה הם מסכמים בקיצור את מה שקראו ומגישים לי. פעמיים בשבוע אנחנו הולכים להחליף ספרים בספריית בית-הספר. אני מתעניינת וגם עוזרת להם לבחור."

העסקת התלמידים מאפשרת למורה לסייע לתלמידים יחידים וגם לטפל בתלמידים שאיחרו. המורה יכל לקדם את פני המאחרים בזריזות ובחביבות ולכוונם לנושא הנלמד בלי להסיר את עיניו משאר התלמידים. אין צורך להביע חוסר שביעות-רצון ולתחקר את המאחרים לסיבת האיחור. את זאת ניתן לעשות לאחר השיעור, לצרף לכך הסבר, כעס ואזהרה.

קוביה הונגרית

בכיתה י' לימד אותנו מורה למתמטיקה שאהב מאוד לטייל בעולם. תכונה נוספת הייתה לו - חיבה למשחקי חשיבה, שאותם רכש בכל אתר שאליו הגיע בסיוריו. את השיעורים נהג לפתוח בשאלה אם מישהו התקשה בפתרון התרגילים שניתנו בשיעור הקודם. אם היו שאלות, הוא סייע לפתור אותן ואז עבר (בעידודנו) לספר מהרפתקאותיו בעולם הרחב. הוא נהג לשבת על שולחן ברגליים משוכלות ולספר בהומור ובהתלהבות חוויות מביקוריו בארצות נידחות. לעתים העדיף לחלק בתחילת השיעור את הפאזלים ואת החידות האחרות כדי שנשתעשע בהם.

לקראת סוף השיעור הסביר את הנושא הבא, הדגים תרגיל אחד או שניים וחתם את השיעור במנה גדושה של שיעורי-בית. למרות שכמעט לא בדק מחברות ולא ערך מבחנים, היו שיעורים אלה עבורנו אתגר גדול, והשקענו בתרגול שעות רבות. דווקא הפתיחה ה"לא שייכת" הנחילה לכולנו תחושה של כיף, אווירת הרפתקה ו"חידוד מוח".

התעמלות בוקר

כאשר הכיתה "רדומה" בשיעור הראשון, או כשהתלמידים נסערים לאחר ההפסקה, ניתן להתחיל בביה"ס היסודי בפעולה אינטנסיבית-מרכזת, מעין "התעמלות בוקר":

א. לבקש מהתלמידים לרשום על דף מספר מרבי של מילים מתוך צירוף האותיות של

מילה מסוימת (לשון).

ב. לפתור (בע"פ או בכתב) במהירות תרגילי חשבון פשוטים.

ג. לציין מהן ערי הבירה של מדינות (גאוגרפיה). לתרגם לעברית מילים באנגלית או

בערבית (שפה זרה).


על "התעמלות הבוקר" להיות קצרה, עם מטלות קלות ומשעשע.